החלטות או לא להיות - הגיגים ורשמים ברוח תקופת הרישום!

"עם רגלים בנעלים,

עם שכל בראש –

תמצא את הדרך שלך,

אל תחשוש.

אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,

ואתה הוא זה שיחליט לאן...

תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,

חשוך. פה ושם רק חלון קצת מואר,

אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!

תיכנס? זה מפחיד! תישאר? עוד יותר!

מה כבר תרוויח? על מה תותר?

ולאן תיכנס? לימין או לשמאל?

רק שלושת רבעי שמאל? או בכלל? או הכל?

תתגנב מהצד? מסביב? מאחור?

זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכור,

לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור".

(דוקטור סוס – "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים")

החיים הם רצף של בחירות וקבלת החלטות. אנחנו בוחרים כמו שאנחנו נושמים.  מהרגע שאנחנו פותחים את העיניים עד הרגע שאנחנו עוצמים אותן, אנחנו בוחרים. ומהצד השני של הבחירה עומד כנוע, בראש מורכן - הויתור. האפשרות שבה לא בחרנו נמוגה ומצטרפת לאחיותיה, בארץ הבחירות הלא ממומשות.

כל עוד אנחנו זאטוטים רכים שאינם מודעים להשלכות של הבחירות שלנו, אנחנו חווים את החופש בשיאו. הבעיה מתחילה כשההכרה מתחילה לחלחל....והבעיה מתגברת כשההחלטות שלנו הופכות להיות מהסוג שמשפיע על היקרים לנו ביותר.

במחי כמה צירים ולחיצות, אנחנו הופכות להיות האחראי המבוגר. זה שעל כתפיו מונח...הכל!

מהרגע בו אנחנו מפסיקות להיות הרות (להלן-רגע הלידה) - מה שהופכות להיות הרות אלה ההחלטות שלנו. הרות גורל כמובן: אנחנו נדרשות להחליט איזה קרם לבחור בשביל הטוסיק של יורש העצר, האם ללכת על קיר בגוון ירקרק לימוני ניטראלי בחדר הילדים או לזרום עם הורוד, ובאופן כללי – מה יהלום יותר את השניצל בצלחת של הפעוט – פתיתים או פירה?

במוקדם או במאוחר מתחוור לנו שהעניין הזה של ההחלטות הוא לא דבר חולף. אנחנו מתחילות להפנים שמרגע שנחתנו בארץ המאמאלנד, היצור הקטן וחסר הישע שתולה בנו עיניים ותקווה נתון לחסדי הבחירות שלנו.

וכך, חופשת הלידה שלנו מסתיימת בגראנד פינאלה שעיקרו סיבוב בין משפחתונים אופציונאליים, או, לחילופין, סדרת ראיונות אישיים למטפלות פוטנציאליות. רק לפני רגע נחתך חבל הטבור, וכבר מתהדק סביב צווארנו חבל אחר שמתמצה בדרישה ההזויה - לקבל החלטה!

המממ... מה לבחור? גוליבר או הנסיך הקטן

 

ברור שכולנו נשים חזקות, משכילות, שיודעות מה הן רוצות וכבר חתומות על כמה הישגים בחיים,  אבל כשזה מגיע להחלטה הנוגעת לעתיד גוזלנו, יוצאי חלצנו, סף ההיסטריה שלנו מתחיל להצדיק את השמועות על הג'נדר המאותגר הורמונאלית.

כי הרי איך נדע לבחור לנסיך/המלאך/פאר היצירה/יציר הבריאה המושלם שלנו מסגרת חינוכית שתספק את צרכיו ותהלום את כישוריו (הנדירים כמובן!) ? באיזו מסגרת הוא ימצה את הפוטנציאל (הנדיר) שלו? מי מספיק ראוי או ראויה לשמש בתפקיד הדמות החינוכית שתשפיע על מהלך חייו? ובכלל, איך משווים? איך יודעים? איך בוחרים? מה מרוויחים ומה מפסידים בדרך? וכשזה נוגע לילדים הגדולים שלנו, שהם כבר בעלי דעות מגובשות משל עצמם- עד כמה בכלל מתערבים בבחירה?

אפשר לטעות ולחשוב שכל המדובר כאן נוגע לאמהות טריות בלבד, שמחפשות, בפעם הראשונה בחייהן, מטפלת או משפחתון, אבל המציאות מוכיחה (כבר שלוש פעמים ברציפות), שרבותיי, ההיסטריה חוזרת... 

בכל פעם מחדש, בתזמון מעורר התפעמות, בדיוק כשאנחנו נושמות לרווחה, אי שם בסביבות נובמבר-דצמבר, אחרי שהילדים הסתגלו לגן או לכיתה החדשה (ואנחנו איתם), שבה ומרחפת מעל לראשינו אימת הרישום לשנה הבאה.

בחישוב פשוט, כאשר מדובר בשלושה ילדים במשפחה, כפול חמישה מעברים בממוצע (בין המטפלת לפעוטון לגן לביה"ס לתיכון...) – מדובר בבילוי פרק זמן ניכר בצמתים סואנים של תהיות והתחבטויות.  למעשה, אפשר להכתיר את דצמבר-ינואר כתקופת ההתלבטות הבלתי נסבלת של הרישום..

בין אם אתן מהזן שבוחר מהבטן, ובין אם אתן מהזן שלא זז בלי טבלת אקסל ורשימת נימוקים מפורטים לעילא ולעילא – אמהות יקרות, אני רוצה לחזק את ידיכן ולאחל לכן שתשכילו לבחור  את הטוב ביותר עבור ילדיכן, להיות שלמות עם הבחירות שלכן ולקצור את הפירות בדמות הילדים החוזרים מהגן או מביה"ס עם חיוך על הפנים ואור בעיניים.

שלכם (ושלכן),

איריס

חלום ילדות

"כמו למבוגרים, אבל יותר טוב"

זהו פוסט פוסט חנוכה...אחרי החג הקסום הזה שהביא איתו הרבה אור למחוזותינו, כאן במכבים...
היה חג עמוס כל טוב, עם פעילות שוקקת בחנות והרבה מאד שמחה.

ומחג לחג, אני תמיד בעד סיבה למסיבה, אז לאלה מאיתנו שחוגגים את השנה האזרחית החדשה, אני מאחלת שתהיה שנה נהדרת ומרתקת (עם הרבה שירים, חרוזים וסיפורים, אלא מה..?). שנמצה עד תום כל עמוד בסיפור האישי שלנו, וששירת חיינו תהיה מלווה באיורים שמחים ובצבעים אופטימיים.

וכיאה להתחלות חדשות, שבהן, יותר מתמיד, אנחנו נוטים לסכם סיכומים ולשאול שאלות, רציתי לשתף אתכם בשאלה שאני נשאלת לעיתים קרובות, על ידי המבקרים בחנות ובכלל:

מהו ספר טוב? או, אם לדייק -  מהו ספר ילדים טוב? האם ישנם עוד כאלה או שהולך ופוחת הדור?

אז כחובבת קלאסיקות ידועה, אני שומרת מקום נכבד בלב שלי, בספרייה הפרטית ועל המדפים בחנות לאותם ספרי ילדים שלא נס ליחם, שעברו את מבחן הזמן והפכו לנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים והנוער. הספרים, האיורים והדמויות, עליהם גדלנו ועליהם גדלים הילדים שלנו, נושאים איתם ניחוחות של פעם, דרישת שלום חמה מהילדות ומנה גדושה של איכות וכבוד ליצירה ולקהל שלה.

 

ויחד עם זאת, איפשהו במקום טוב באמצע, בין לאה גולדברג לפוצ'ו, אני בהחלט נותנת כבוד גם ליצירות חדשות ולדור צעיר ורענן של סופרים, משוררים ומאיירים מוכשרים (שבבוא העת, יש להם סיכוי טוב להישמר בתודעת הגוזלים שלנו כקלאסיקות שלהם...).

מה בכל זאת משותף לכולם? מהו הקריטריון על פיו אני שופטת כשאני בוחרת בקפידה את האורחים הבאים על המדף? הלוואי והייתי יודעת...

או שבעצם לא!

כי הרי יש בעולם שאלות שראוי שישאלו, אבל ראוי פחות שתינתן להן תשובה. זה הרי המקרה הקלאסי של חידות שמעניין יותר לשאול מאשר לפתור. הרי פתרון יש אחד ושאלות אין סוף...והפתרון, במקרים רבים, הוא מסיבת הסיום של החקירה והדמיון. ואם תרצו – המסע הוא היעד...

ובאחד מהשבילים הרבים של המסע הזה, יצא לי לחשוב שבכל זאת יש לפחות יסוד משותף אחד לאותם הספרים שכל כך אהבנו בילדותנו, ושאנחנו כל כך אוהבים להקריא לילדים שלנו. אפשר לקורא לו "חוסר יומרה". באף אחד מהם לא ניכר הלחץ להחזרת הסמכות ההורית שאבדה, ומאף אחד מהם לא עולים ניחוחות של "ספר אינסטנט" המתיימר לפתור לנו את הבעיות הבוערות על סדר היום במחי שלושה וחצי חרוזים.

קחו לדוגמא את ז'אנר ספרי ההכנה וההתמודדות שפורח כאן ומסגיר את הקלות הבלתי נסבלת של ההוצאה לאור:  "לאוגר צוציק כואבת השן", "אבא של שלומי עובר דירה", "אמאל'ה יש וירוס במחשב.."

או את ז'אנר ספרי הגמילה: "די לחיתולים", "קץ למוצצים", "אני יכול בלי רטאלין"

או את ז'אנר ספרי הקבלה וההכלה: "דני שמנמני", "אסף אוהב לשחק בבובות", "מעשה באלדד שעוד לא שידרגו לו את הנייד"...

רבים מהם ישירים עד בוטים, פשטנים, חסרי תחכום (אך מלאי התחכמות), לא מציעים שום ערך מוסף, ונראה שנכתבו לאחר יד (או ביד אחת קשורה, בזמן שהשנייה מקפלת כביסה).

זה נכון ש"מעשה בחמישה בלונים" הוא בעצם סיפור על פרידה וההשלמה שלצידה, "אליעזר והגזר" הוא סיפור על נחישות ועבודת צוות ו"דירה להשכיר" הוא סיפור על פלורליזם וסובלנות. זה לא שאני לא נגד מסרים חינוכיים.... אבל העושר שלהם, הטקסט המתנגן והאיורים שהם יצירת מופת בפני עצמם, לוקחים אותנו ואת הילדים למחוזות רחוקים, שם אף מבוגר אינו מנפנף מולנו באצבע מורה או מרביץ בנו נימוסים ודרך ארץ כשהוא עוטה ארשת פנים חמורות סבר.

אני יודעת שאני לא היחידה. רבים כבר ניסו לזהות או להגדיר את סוד קסמם של ספרי הילדים שנכנסו לפנתיאון הלאומי (או העולמי). שניים מתוכם היטיבו לעשות זאת:

כשנשאל הסופר הרוסי המפורסם מקסים גורקי, כיצד ראוי לכתוב ספרות ילדים, הוא השיב: "כמו למבוגרים, אבל יותר טוב".

גם א.א. מילן (אביו מולידו של פו הדוב) טען ש"איש אינו יכול לכתוב ספר שילדים יאהבו, אם אינו כותב אותו קודם כל לעצמו".

נקודת המוצא המשותפת של שניהם היתה (לפחות כך אני נוטה להאמין), הכבוד שרחשו לקהל הצעיר, לצד ההכרה שעם ילדים אי אפשר לזייף!

ולנו, המבוגרים האחראים בכל הסיפור הזה, נותר רק לחשוף את הקטנים שלנו לאופציה התרבותית השפויה, ולראות, בכל פעם מחדש, איך הקסם קורה (או, אם תרצו - איך הקסם קורא....).

 

שלכם,

איריס,

חלום ילדות

מכבים