"עם רגלים בנעלים,
עם שכל בראש –
תמצא את הדרך שלך,
אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,
ואתה הוא זה שיחליט לאן...
תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,
חשוך. פה ושם רק חלון קצת מואר,
אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!
תיכנס? זה מפחיד! תישאר? עוד יותר!
מה כבר תרוויח? על מה תותר?
ולאן תיכנס? לימין או לשמאל?
רק שלושת רבעי שמאל? או בכלל? או הכל?
תתגנב מהצד? מסביב? מאחור?
זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכור,
לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור".
(דוקטור סוס – "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים")
החיים הם רצף של בחירות וקבלת החלטות. אנחנו בוחרים כמו שאנחנו נושמים. מהרגע שאנחנו פותחים את העיניים עד הרגע שאנחנו עוצמים אותן, אנחנו בוחרים. ומהצד השני של הבחירה עומד כנוע, בראש מורכן - הויתור. האפשרות שבה לא בחרנו נמוגה ומצטרפת לאחיותיה, בארץ הבחירות הלא ממומשות.
כל עוד אנחנו זאטוטים רכים שאינם מודעים להשלכות של הבחירות שלנו, אנחנו חווים את החופש בשיאו. הבעיה מתחילה כשההכרה מתחילה לחלחל....והבעיה מתגברת כשההחלטות שלנו הופכות להיות מהסוג שמשפיע על היקרים לנו ביותר.
במחי כמה צירים ולחיצות, אנחנו הופכות להיות האחראי המבוגר. זה שעל כתפיו מונח...הכל!
מהרגע בו אנחנו מפסיקות להיות הרות (להלן-רגע הלידה) - מה שהופכות להיות הרות אלה ההחלטות שלנו. הרות גורל כמובן: אנחנו נדרשות להחליט איזה קרם לבחור בשביל הטוסיק של יורש העצר, האם ללכת על קיר בגוון ירקרק לימוני ניטראלי בחדר הילדים או לזרום עם הורוד, ובאופן כללי – מה יהלום יותר את השניצל בצלחת של הפעוט – פתיתים או פירה?
במוקדם או במאוחר מתחוור לנו שהעניין הזה של ההחלטות הוא לא דבר חולף. אנחנו מתחילות להפנים שמרגע שנחתנו בארץ המאמאלנד, היצור הקטן וחסר הישע שתולה בנו עיניים ותקווה נתון לחסדי הבחירות שלנו.
וכך, חופשת הלידה שלנו מסתיימת בגראנד פינאלה שעיקרו סיבוב בין משפחתונים אופציונאליים, או, לחילופין, סדרת ראיונות אישיים למטפלות פוטנציאליות. רק לפני רגע נחתך חבל הטבור, וכבר מתהדק סביב צווארנו חבל אחר שמתמצה בדרישה ההזויה - לקבל החלטה!
 |
המממ... מה לבחור? גוליבר או הנסיך הקטן ברור שכולנו נשים חזקות, משכילות, שיודעות מה הן רוצות וכבר חתומות על כמה הישגים בחיים, אבל כשזה מגיע להחלטה הנוגעת לעתיד גוזלנו, יוצאי חלצנו, סף ההיסטריה שלנו מתחיל להצדיק את השמועות על הג'נדר המאותגר הורמונאלית. כי הרי איך נדע לבחור לנסיך/המלאך/פאר היצירה/יציר הבריאה המושלם שלנו מסגרת חינוכית שתספק את צרכיו ותהלום את כישוריו (הנדירים כמובן!) ? באיזו מסגרת הוא ימצה את הפוטנציאל (הנדיר) שלו? מי מספיק ראוי או ראויה לשמש בתפקיד הדמות החינוכית שתשפיע על מהלך חייו? ובכלל, איך משווים? איך יודעים? איך בוחרים? מה מרוויחים ומה מפסידים בדרך? וכשזה נוגע לילדים הגדולים שלנו, שהם כבר בעלי דעות מגובשות משל עצמם- עד כמה בכלל מתערבים בבחירה? אפשר לטעות ולחשוב שכל המדובר כאן נוגע לאמהות טריות בלבד, שמחפשות, בפעם הראשונה בחייהן, מטפלת או משפחתון, אבל המציאות מוכיחה (כבר שלוש פעמים ברציפות), שרבותיי, ההיסטריה חוזרת... בכל פעם מחדש, בתזמון מעורר התפעמות, בדיוק כשאנחנו נושמות לרווחה, אי שם בסביבות נובמבר-דצמבר, אחרי שהילדים הסתגלו לגן או לכיתה החדשה (ואנחנו איתם), שבה ומרחפת מעל לראשינו אימת הרישום לשנה הבאה. בחישוב פשוט, כאשר מדובר בשלושה ילדים במשפחה, כפול חמישה מעברים בממוצע (בין המטפלת לפעוטון לגן לביה"ס לתיכון...) – מדובר בבילוי פרק זמן ניכר בצמתים סואנים של תהיות והתחבטויות. למעשה, אפשר להכתיר את דצמבר-ינואר כתקופת ההתלבטות הבלתי נסבלת של הרישום.. בין אם אתן מהזן שבוחר מהבטן, ובין אם אתן מהזן שלא זז בלי טבלת אקסל ורשימת נימוקים מפורטים לעילא ולעילא – אמהות יקרות, אני רוצה לחזק את ידיכן ולאחל לכן שתשכילו לבחור את הטוב ביותר עבור ילדיכן, להיות שלמות עם הבחירות שלכן ולקצור את הפירות בדמות הילדים החוזרים מהגן או מביה"ס עם חיוך על הפנים ואור בעיניים. שלכם (ושלכן), איריס |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה