מחשבות על התחלות חדשות

"אחרי החגים" זה האח הגדול של "ממחר"... התירוץ (הכי מדבק שנראה בסביבה) לשקוע לאווירת השאנטי ולהתמכר לתנוחת ה"רגל על רגל". אז עכשיו זה הזמן להסיר את האבק, לשנס מותניים ולשעוט קדימה. להוציא אל הפועל את כל החלומות שיצאו לפגרה בתקופה המנומנמת של החגים ולחזור עם טונות של מרץ וחדווה לעשייה מבורכת ולהתחלות חדשות. 

לפני הכל – התנצלות: קיבלתי הרבה פניות/טענות/מענות לגבי היעלמותי מהשטח. אז לפני שאתם פונים לממונה.. אני מודיעה בזאת קבל עם, עדה ומנויים ברשת שחלום ילדות ואני עדיין כאן. חיים ובועטים. היתה תקופה אינטנסיבית של מעברים ושינויים. ארזתי, פרקתי, ארגנתי מחדש – ארגזים ומחשבות.

כששיתפתם אותי וסיפרתם לי על האכזבה של הילדים שעוברים במרכז, מחפשים את "חלום ילדות" ולא מבינים מה קרה,  עשיתם לי חור בבטן. אבל אז בחרתי להתמקד בעשייה מחודשת, מתוך ידיעה והבנה שהחלום לא נעלם, הוא פשוט משנה צורה. ועכשיו, כמובטח, אני חוזרת עם אנרגיות שנוסקות לשמיים, אנרגיות של התחלות חדשות שמחלחלת לכל מקום, נוכחת בכל פינה, בעוצמה ובווליום גבוה. 

שועטת קדימה.

בין מצגות למשקיעים להקמת החנות המקוונת, משתפת אתכם במחשבות על התחלות:

·        אז מה אתם אומרים? יכול להיות שהיחס שלנו להתחלות חדשות בחיים משתנה עם הזמן? איזה תפקיד משחק הקילומטרז' שלנו ביחס לשינויים והתחלות חדשות? יכול להיות שכאשר

אנחנו כבר למודי ניסיון, מיטיבי לכת (ובעצם כבר לא "מתחילים"..) - אנחנו

מתייחסים באופן שונה להתחלות? האם יש תהליך למידה טבעי הנוגע להתמודדות

עם התחלות חדשות? האם הוא משותף לכולם? כמה ממנו הוא תלוי ניסיון? כמה

ממנו נובע מהאישיות שלנו?

·        מה יש יותר בעולם – ירידות או עליות? מכירים את השאלה הטריקית הזו שהיינו שואלים כשהיינו ילדים? ובאינטרפרטציה אישית שלי, אני שואלת – מה יש יותר בעולם – התחלות או סופים...?

·        למה הכוונה בכלל כשאומרים "התחלה חדשה"? יש דבר כזה "התחלה ישנה"? לא שמעתי אף אחד אומר "סוף ישן"... J ולמה תמיד אומרים "סוף טוב הכל טוב"? למה שלא ניקח אחריות על ההתחלות שלנו, ניצור את המציאות שלנו וננסה – "התחלה טובה – הכל טוב" ?!

·        לפעמים צריך פשוט להתחיל! או כמו שחברה טובה שלי אומרת – "תנסי. מקסימום תצליחי"....

·        אמר ג'ון קייג' ואמר נפלא – "אני לא מבין למה אנשים מפחדים מרעיונות חדשים. אני מפחד מרעיונות ישנים". אז כל התחלה שנקרית בדרככם, בין אם יצרתם וזימנתם אותה ובין אם נקלעתם אליה – קבלו אותה בברכה גדולה, בלי פחד ובלי חשש, וזכרו תמיד שהתחלה היא, מעל הכל, הזדמנות!

הריח המתוק הזה של התחלה חדשה...

כמיטב המסורת וברוח של התחלות וחופש הבחירה, קבלו המלצה קטנה לסיום על ספר מתוק מתוק שבו אתם יכולים לבחור מאיפה להתחיל...

פרגנו לעצמכם ולקטנטנים שלכם את הספר החדש של הסופרת והמאיירת המוכשרת שעושה את זה שוב. ספר שיתן להם שיעור קטן על נקודת מבט.

רינת הופר, יוצרת פורה, שהוציאה ספר חדש שבו שבו הסוף מתחבר להתחלה, ההתחלה מתחברת לסוף (והאמצע הוא העמק השווה...).

הספר בנוי כספר דו צדדי עם סיום משותף בדיוק באמצע.  שני גיבורי הסיפור הם יוצאי דופן בסביבתם הטבעית. הגמד הוא גבוה, והענק הוא נמוך ולכל אחד מהם מוקדש סיפור משלו. שניהם מרגישים בודדים בין חבריהם ויוצאים לדרך חדשה שבסופה מזמנת להם פגישה נעימה במיוחד.

יש לא מעט ספרים שבנויים על גימיק כזה או אחר, ומהר מתגלים כהבטחה שלא מממשת את עצמה. במקרה של "הגמד הגבוה" או "הענק הנמוך", יש כיסוי מלא להבטחה והנאה רבה גם למבוגרים המקריאים אותו לילדיהם. רינת הופר הולכת עם הרעיון המיוחד של הספר עד הסוף,יוצקת תוכן של ממש לפורמט הייחודי, מצדיקה וממצה אותו כך שהוא בהחלט לא נשאר ברמת הגימיק בלבד, אלא מצטרף אחר כבוד לשורה ארוכה של הספרים המוצלחים הקודמים שלה.

שלכם, מהתחלה ועד הסוף -

איריס
חלום ילדות
054-2010916

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!"

אז זהו, חברים. עכשיו זה אמיתי. חתום ונעול.

סיימתי לארוז את כל הדברים שנותרו בחנות, את הספרים, המשחקים והזיכרונות המתוקים, וסגרתי אתמול את דלת החנות בפעם האחרונה. עדיין לא בטוחה שהאסימון נפל, אפילו אחרי שהמפתחות כבר נמסרו והדייר החדש כבר התחיל ליצוק במקום את החלום הפרטי שלו..

אני עובדת עכשיו במרץ על הקמת האתר המקוון של חלום ילדות, ובמקביל נערכת לגראז' סייל המפנק שאני עומדת לערוך בסוף השבוע הקרוב שבו ימכרו כל הפריטים שנשארו מהחנות (רהיטים, משחקים, תחפושות וגם כמה ספרים אחרונים) במחירים חלומיים במיוחד... J

בין לבין, משתפת אתכם (אומרים שזה טוב לעיכול... J ) ומנצלת את ההזדמנות להודות לכם על כל המילים החמות ועל המנה הגדושה של החום, התמיכה והאהבה שהרעפתם עלי בתקופה האחרונה. זכיתי.

מערכה ראשונה - הגיון vs. דמיון

מורכב הסיפור הזה. מורכב ולעיתים מבלבל.
על פי צו ההיגיון ולפי כל קריטריון שכל בר דעת יתן לו מקום של כבוד במערך השיקולים, "חלום ילדות" צריכה היתה להמשיך את פעילותה במתכונת הטובה והמוכרת שלה.

ובכל זאת -

עולם הדמיון והפנטזיה הוא ה - bread and butter שלי. וככזה, הוא מכתיב לי קריטריונים נוספים שאין להם דבר וחצי דבר עם הגיון...הרי עובדה ידועה היא שההיגיון, מטיבו ומטבעו, הוא גורם מספר אחת למותם של חלומות....
אני אוהבת לצטט את המשורר האמריקאי, לנגסטון יוז, שהעביר את המסר החשוב הזה בצורה היפה והבהירה ביותר כשאמר: "החזק בחלומותיך. כי אם החלום מת, החיים הם כמו ציפור שבורת כנף, שאינה יכולה לעוף". 

אז אני מחזיקה בחלומות שלי. מקפידה להמשיך לחלום ולא להירדם... בוחרת להתמקד בהם ולא בפחדים. לתת להם מקום של כבוד בחיי. והם, מצידם, ממשיכים לסמן לי שבילים ונתיבים שמזמנים התרגשות גדולה ודחף עצום להמשך עשייה. אני לא צריכה לעצום את העיניים כדי לחלום, אלא רק להישאר נאמנה לעצמי. להתמסר לחלומות וללכת אחריהם. ללכת לקראתם. לעוף.  להמשיך קדימה ולא להישאר במקום.

אומרים שהאומץ הוא להרפות מהמוכר. כשמסרתי את המפתחות הרגשתי, לצד תוגה וריק מפתיעים בעוצמתם - אמיצה מתמיד. אמיצה ונחושה.

מערכה שנייה - עיניים נוצצות לרווחה

מה שמאחד את כל החלומות שלי, המוטיב החוזר, אם תרצו, הוא ללא ספק, ההתרגשות שגורמות לי עיניהם הנוצצות של הילדים הנשבים בקסמם של אגדות וסיפורים. בכל ליבם הם מאמינים שהכל אפשרי, ובקלילות מעוררת השראה הם מתמסרים לעולם הדמיון והפנטזיה, כאילו הכל קורה ממש כאן ועכשיו.

אולי זה הרצון שלי להיאחז בילדות עד כמה שאפשר (הו...כמה שפיטר פן צדק...!) ואולי זו ההבנה, או התפיסה הסובייקטיבית שלי, לגבי מה שחשוב באמת. כך או כך, הילדים האלה הם המורים הנצחיים שלי. הטובים ביותר. ואני בהחלט יכולה להעיד שמכל ילדיי השכלתי... J

כי הרי מה יכול לחבר אותנו, כמבוגרים החוטאים לעיתים בציניות, לעיתים בפסימיות ולעיתים בחוסר אמונה, לעצמנו ולחלומותינו הקמאיים ביותר?  כהורים, נסו להיזכר כמה פעמים הילדים שלכם החזירו אתכם לפרופורציות והעניקו לכם את השיעור החשוב מכל של "סדר הדברים הטבעי"....

ב"חלום ילדות" זכיתי ליהנות מקרבתם של חולמים קטנים מדי יום ושעה. וגם עכשיו, כשאני פונה לדרך חדשה, ברור לי שאהיה מוקפת בכל הטוב הזה שהם מציעים, בנדיבות ובטבעיות, לכל הסובבים אותם. 

אפרים סידון ודני קרמן בפעולה...

יהודה אטלס חותם על ספריו לילדים הנרגשים

וגם דוד גרוסמן כיבד אותנו בנוכחותו והקסים את הילדים (וההורים)

מערכה שלישית - מה שהולך ומה שנשאר

אז כמו שהזכרתי בהתחלה, במקביל לפינות הקבועות שלי ברדיו ובטלוויזיה, ובמקביל לעבודה המרגשת על הקמת המוזיאון, מצאתי דרך נפלאה לשמור על קשר עם קהל לקוחות נאמן, שבחלקו הפך למשפחה של ממש.

החנות הפיזית אמנם נסגרה, אבל "חלום ילדות" תמשיך לפעול במתכונת וירטואלית. בזמן הקרוב תעלה החנות המקוונת לאוויר ובה תוכלו להמשיך לרכוש את הספרים והמשחקים שאתם מכירים (וגם חדשים כמובן!). אני מכינה לכם גם חבילות לידה מהאגדות ומתנות מהספרים שאת כולן ניתן יהיה לרכוש באתר ולשלוח לכל מקום (כמעט..) ברחבי הארץ.  בחנות תוכלו גם לקרוא על הפרויקט החדש ועל התפתחויות נוספות ולהמשיך ולהיות שותפים. מבטיחה לחלוק איתכם את הטוב יותר ואת הטוב פחות, כמו במשפחות הכי טובות...

לגבי הגראז' סייל -

החל מהיום (יום רביעי – 1.8) ועד מוצ"ש הקרוב, ניתן יהיה להגיע אלי הביתה (בתאום מראש) וליהנות ממחירים מיוחדים של כל מה שנותר מהחנות.

מזמינה אתכם להתקשר ולהגיע - 054-2010916 .

כלנית 105 מכבים (לכו בעקבות פירורי הלחם...).          

שלכם,

איריס

חלום ילדות

עת לכל זמן

עֵת לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.

עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קוהלת).

הגיעה העת.

הגיעה העת שלי לסגור את הספר, להניח אותו במקומו. להיפרד מהגיבורים, מהנופים הקסומים ומהניגון המתנגן בין מילותיו, זה שנעם לאוזני וליווה את חיי במשך חמש השנים האחרונות.

הגיעה העת להתקדם הלאה ולפתוח דף חדש.

בעוד זמן קצר אסגור את דלת החנות בפעם האחרונה ואפנה את הדרך לחולמים אחרים.

אל תפסיקו לחלום! איור: ליאת אלוף

לא פשוט לי לכתוב את הפוסט הזה. לא פשוט משום שהוא נותן תוקף רשמי להחלטה הזו, הפרטית שלי, והוא כמו משמש חותמת המאשרת את פני הדברים, שחור על גבי מסך. ומעבר לכך, ההחלטה הזו ללכת הלאה חופנת בתוכה את קשת הרגשות הרחבה ביותר שניתן להעלות על הדעת. חששות חדשים לצד התרגשות עצומה שמעוררת כל תא בגופי, הנאה צרופה ושמחה גדולה מהולות בעצבות מטלטלת שדוקרת בעצמות, השלמה, תקווה, גאווה, געגוע, כמיהה, ציפייה...

את הביטחון והשקט שבטוב ובמוכר אני ממירה בחשש מהזר והלא ידוע. חשש שלעיתים משתק, לעיתים מעורר ואני נעה בין שביליו ובוחרת לגדול ולצמוח ממנו ולנווט אותו למחוזות חדשים וטובים.

מחוזות חדשים וטובים, הנה אני באה... איור: יונת קציר

אם "החלום הוא צייר גדול" כמו שאמרה לאה גולדברג, אהובתי, אז החלום הזה צייר לי ולמשפחתי תמונה נפלאה בדמות החנות הקסומה הזו. ועכשיו, נזרקים צבעים חדשים על הקנבס הגדול של החיים, גוונים שלא הכרתי ממלאים אותו ויוצרים תמונה נפלאה ומסקרנת שהופכת מציאותית מיום ליום, מורכבת, מרתקת ומלאה בתוכן ועושר פנימי השואבים אותי לתוכה.

כבר כתבתי כאן בפוסטים קודמים על החלומות הנוספים שבדרך. חלקם כבר בשיא העשייה, וביניהם היכרות נעימה עם מדיות חדשות בדמות פינות קבועות שאני  מגישה בתוכנית רדיו ובתוכנית טלוויזיה. וחלום אחד נוסף, שבימים אלה קורם עור וגידים הוא מיזם מאתגר ומרגש במיוחד של הקמת מוזיאון חוויתי לסיפורי ילדים. משהו ייחודי שעוד לא נראה בארץ, אבל אני לא אפרט יותר במסגרת הזו, כיוון שלא לשם כך התכנסנו כאן...

המיזם הזה, לצד פרויקטים נוספים שנמצאים בקנה, נולד בזמן שחשבתי שאפשר לעשות הכל. רציתי לתפוס את העולם בכל קצותיו ולבלוע מנות גדושות ממנו. ואז, ברגע מיוחד של הארה, שקדם לו חשבון נפש נוקב, הבנתי שמעל הכל – אני כאן לא רק כדי להגשים חלום אחרי חלום, אני כאן כדי ליהנות.
וכדי ליהנות מהדרך צריך להתמסר, צריך להיות נוכח. רק כך אפשר לחוות אותה בעוצמה הראויה ולהתחבר אל כל הטוב שהיא מציעה. ואם זה אומר שצריך לשחרר, אז מגרדים את טיפות האומץ שלרשותנו ומשחררים. באהבה.

פוווו...איור: לנה גוברמן החלומית

אז אני סוגרת דלת אחת כדי לפתוח דלת אחרת. סוגרת פרק אהוב ומוכר ומצפה לפרק חדש ומסעיר. אני נפרדת מבית שתמיד האיר לי פנים, שהיה בית שני לי, למשפחתי ולקהילה גדולה ויקרה של חולמי חלומות. מקום שבו הקסם קרה (והקסם קרא..) מדי יום ושעה. 

אתגעגע לראות את העיניים הנוצצות של הילדים הנכנסים אל "חלום ילדות" ונשאבים אל תוך ספר שבחרו, אתגעגע לראות את הקטנטנים מרותקים בשעת סיפור ואת הגדולים יותר נרגשים לפגוש מקרוב את הסופרים והמאיירים הנערצים. אתגעגע גם אל ההורים (הילדים הכי גדולים...) שאהבת הספר ניכרת בכל ס"מ בגופם וכך היא מחלחלת לאיטה לצאצאים שלהם, הנשבים בקסמי המילים. אתגעגע לכל אותם הורים שנכנסו לכאן, השאירו את כל תלאות היום בחוץ, וחיוך רחב התפשט על פניהם כשזיהו על המדפים אוצר שנשכח, פיסת ילדות רחוקה.

היתה לי זכות ענקית לספק לילדים רבים חלק מהתפאורה של נוף ילדותם. כולי תקווה שבמקום הקטן שלי נצרבו בזיכרונם סיפורים, איורים וגיבורי ילדות שילכו איתם הלאה, ונחרתה בליבם אהבת הספר.

כמו בכל לידה מחדש -  הכאב הוא מתוק והשמיים הם הגבול. אני יוצאת לדרך חדשה, מצוידת במילים הטובות והחמות שתמיד הרעפתם עלי, ובאמונה הגדולה ש"אם אתה יכול לחלום על זה אתה יכול לעשות את זה" (וולט דיסני).

שלכם תמיד,

איריס

חלום ילדות

 מכבים 

שבוע הספר – מחשבות, המלצות והזמנה אישית

במשחק האסוציאציות הפרטי שלי חודש יוני = שבוע הספר. כבר בסוף מאי גואים ניצני ההתרגשות השמורה ליריד המתקרב, ואפשר לחוש באוויר את הניחוח המיוחד שהוא נושא עמו. שבוע הספר העברי הוא, יותר מהכל, דרישת שלום חמה מהילדות.

וככל שנוקפות השנים והיריד הגדול משנה צורה, אני שואלת את עצמי, האם הוא עדיין רלוונטי? האם לא עבר זמנו /  סר חינו /  נס ליחו / פג קסמו (כל התשובות נכונות..)?

אני יודעת שיש לי שותפים רבים לתחושה הזו, לפחות בקרב אלה הנושקים לארבעים וצפונה.

אולי זה טיבו וזה טבעו של זיכרון מתוק שמתקשה לשחזר את עצמו ברבות השנים, אולי זו האמונה הנצחית והבלתי מתפשרת בחשיבותו של הספר בחיינו, שלאחרונה נדמה כי היא ניצבת כאשם על דוכן הנאשמים, המבקש לו הגנה מפי עדי אופי מסורים,  ואולי זה, באופן כללי, געגוע עמוק למה שהיה כאן פעם, חוש נוסטלגי מפותח ונטייה להתרפק על העבר.

אבל אולי זה גם העובדות.

אולי זו המציאות השנויה במחלוקת של מבצעי "קילו בשקל" ודומיהם הרווחים כל כך במחוזותינו. מציאות שעוקרת בגסות את הפואנטה של השבוע המיוחד הזה.

אולי זה שפע הגירויים אליהם חשוף דור הרטלין המתבקש (בניגוד לכל הגיון!) להתמודד עם שפע בלתי נתפס של גירויים ועם צורך נואש לסיפוק מיידי ולקיצורי דרך (ועל זה נאמר: "לא קראתי את הספר, אבל ראיתי את הסרט"..)

אולי זה הפורמט שמשתנה ומאפשר לקהל הקוראים גישה לספרים דיגיטאליים שאפשר להוריד למחשב בחינם.

ואולי זו התרבות שהדירה את רגלינו מהרחוב ומרחבת היריד אל החנות הממוזגת בקניון, ולצד זה המירה את המפגשים הקהילתיים בחברויות וירטואליות. השיתוף בחוויה, שעמד במרכז החג הזה של שבוע הספר, שינה את פניו כשהפייסבוק הפך לכיכר העיר.

כילדה אני זוכרת את אווירת החג, את הציפייה המרגשת, מורטת העצבים כמעט, להקמתם של הדוכנים שהציעו שפע כל טוב. שורות של דוכנים עמוסים וצבעוניים של הוצאות לאור המציגות את מרכולתן במחיר שהיד משגת. בכל יישוב הפכה הכיכר המרכזית למקום מפגש חגיגי אליו הגיעו כל אוהבי הספר, בו נפגשה הקהילה המקומית ושם סבבו נושאי השיחה סביב ספרים, סופרים וסיפורים. המלצות, חוות דעת, ביקורות, ובימים טובים גם שיחות אל תוך הלילה שחלקן נחרטו היטב בזיכרון והשאירו חותמן עד היום.

בבגדים חגיגיים היינו הולכים אל היריד ומתבשמים מהריח המשכר של הספרים שזה עתה יצאו ממכונות הדפוס. מסתובבים בין הדוכנים, מתלבטים, מתייעצים, ומבקשים לשלות את הפנינים מתוך המבחר המסחרר. שום דבר לא ישווה לרגש המתפקע נוכח המפגש עם גיבורי ילדותנו. בעצם, כמעט שום דבר. מפגשים מרגשים לא פחות היו המפגשים עם הכותבים והמאיירים שהערצנו. אני זוכרת את התור המשתרך של הילדים המחכים להקדשה אישית מאביו מולידו של ירון זהבי, הלוא הוא יגאל מוסינזון, ותורים נוספים של ילדים התולים עיניים מעריצות בפוצ'ו האגדי. הקדשה אישית של המחבר על הספר היוותה מקור לגאווה גדולה ואחד מהשיאים של האירוע.

והחזרה הביתה. החזרה עם השלל שגמענו בשקיקה תוך יום או יומיים. אולי באותה מהירות שהילדים רצים היום לבדוק מה חדש בפייסבוק או מה יש לVOD להציע...

היום, לא רק שבאופן אובייקטיבי האלטרנטיבות העומדות בפני הילדים הן רבות, ואולי רבות מדי, הקלות שבה הם משיגים את הספרים במבצעי פשיטות הרגל משנה את התמונה כולה. כי דינו של כל דבר שמושג בקלות רבה מדי הוא לאבד מקסמו.

אבל עם דבר אחד לא יוכל להתחרות שום מחשב אישי, אייפד, אייפון, טוויטר, פייסבוק או 190 ערוצים בטלוויזיה. והדבר הזה הוא, כמובן, שעת סיפור עם ההורים. אם יש משהו אחד שאסור לוותר עליו בחוויה המשפחתית של גידול הילדים (שגדלים כל כך מהר!!), זה בהחלט השעה הקסומה שבה ההורה מניח את הטלפון בצד, משיל מעצמו את טרדות היום ומתמסר ליחד הזה שאין לו תחליף. וילדים יודעים לזהות התמסרות כזו וצומחים ממנה באופן שקשה לתאר.

שלום חנוך כתב בשירו "על פני האדמה" – "הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן".

והטקס הקטן הזה לפני השינה הוא ההזדמנות שלנו, ההורים, לעלות על הגשר, לצפות בנוף הנשקף ממנו, ומדי פעם גם להעז לחצות אותו ולהתחבר לילד שהיינו פעם.

ואחרי המלצה כזו, כל שנותר לי הוא לסגור לכם את שבוע הבא עם 5 ספרים נפלאים שיכולים להיות מועמדים ראויים לשעת הסיפור הבאה שלכם...

אתחיל עם לאה גולדברג, אהובתי הנצחית, האחת והיחידה, שיש לה חלק גדול במי שאני היום...

כובע קסמים (כתבה: לאה גולדברג, איירה: רינת הופר)

הספר מגלם בתוכו את כל מה שמייצג עולם ספרות הילדים. הדמיון חסר הגבולות של הילדים מלאי האמונה והמעוף, הטבעי להם כל כך ומובן מאליו, וכמובן -  הפער בין היכולת שלהם לדלג בקלילות אל מחוזות הדמיון המפוארים (ולהאמין כי הכל אפשרי) אל מול ההורים, הגדולים, שאינם מבינים דבר...

כָּל הַיָמִים, כָּל הַיָמיִם
חוֹלֶמֶת אנִי עַל כּובַע קסָמִים.
כּובַע קָטָן, מקושָט נוֹצָה,
העושֶׂה כָל מַה שֶאנִי רוצָה.

אֶחבּוש אוֹתו ואומַר למָשָל:
"כּובע, עשׂה שֶאני אגדל!"
והִנה מִיָד הִננִי עוֹלָה,
וגוּפִי מִתמַתח וַאני גדולָה,
ואין כָמונִי בּכָל הָעולָם:
כי אני גבוֹהָה וגדולָה מכולָם.

והַכּל מִסתַכלים ביִראָה וכָבוד,
כִי הרי אני גדולָה עַד מאוד.
ואִמא בָּעֶרֶב כּבָר לא תאמַר:
"לכִי לישון, כבָר מאוּחָר!"
ואַבּאּ לא יִגעַר בּמִלים:
"אל תתעָרבי בּשׂיחַת הַגדוֹלִים!"
וכשֶאדַבֵר יַקשיבוּ כּולָם,
כּי אני הַגדוֹלָה בכָל הָעולָם.

כָּל היָמים, כּל היָמים
חולֶמֶת אני עַל כובַע קסָמים,
כּובַע קָטָן, מקושט נוצָה,
הָעושֶׂה כָל מַה שֶאני רוצָה.
הנה בּלִבי בַקשָה שנייָה:
"כּובע, הֶיֵה לאוניָה!"

מִיד הוּא קוֹפץ מֵראשִי ליָם
וַאני מַפליגָה בּו לכל הָעולָם,
לאִיים רחוֹקים, לאֶרֶץ זָרָה,
נוסַעַת הָלוך וחזָרָה,
ורואָה עָרים והַרבֵּה אנָשים,
פַרסים והוֹדים וכוּשים,
ואיש לא יָבין ואיש לא ידַע,
כּי נוֹסַעַת בַיָם יַלדָה לבדָה.

ואִם יִהיֶה לי בַיָם עָצוב,
אומַר לו:"כּובַע, הבַיתָה שוב!"
ואָבוֹא לבֵיתי וּמִכָל הַמדִינוֹת
לכָל חברַי אָביא מַתָנות.
ומִסביבי יֵשבו חבֵרים
וַאני אסַפּר לָהֶם סיפּוּרִים,
ואיש לא יָעֵז להַגיד לי עַכשָו:
"שוּב היא בּודָה סיפורי כָּזָב!"

כָל היָמים, כָל היָמים
חולֶמֶת אני עַל כּובַע קסָמים,
אבָל אֵיפה, אבל אי- בָּזה
אֶפשָר להַשִיג כּובַע כָּזה?
אֶת אַבָּא ואִמָא לא אֶשאַל,
כּי הַגדולים לא יָבינוּ כּלָל!

זרע של צנונית (חנה הורן על פי רות קראוס, איורים: ילנה אל)

ושוב, הגדולים יוצאים קטנים.... קטני אמונה כמובן. אודי זורע בגינה זרע של צנונית. הוריו ואחיו הגדול נחרצים בקביעתם כי לא יצמח לו דבר. אבל אודי ממשיך בשלו עד לסיום המופלא, שלמעשה, כלל אינו מפתיע אותו... זרע של צנונית הוא שיר הלל לכוח ההתמדה ולאמונה החדורה בליבו של אודי הקטן ובליבם של הילדים בכלל.

יקובה (כתב ואייר: תירי דדיה)

טיפ קטן מניסיון אישי: אל תתפתו להקביל
בין טקס חניכה אפריקאי לבר מצווה...

לא רבים מכירים את יקובה. ולמעשה, יקובה הוא אחד הספרים היותר מפוספסים שיש... הספר מתאר את טקס החניכה השבטי של יקובה וחבריו באפריקה. הילדים העומדים להפוך לנערים נדרשים להילחם באריה ולהכניעו על מנת להוכיח את אומץ ליבם וגבריותם. המפגש של יקובה עם האריה דורש ממנו אומץ רב וסופו בגילוי מרשים של אומץ מסוג אחר ומפתיע.
ספר בפורמט שונה, גדול מהרגיל, עם רישומי פחם מרהיבים ומוטיבים אפריקאיים מלאי עוצמה. מומלץ מגיל 5 

ועוד שניים לסיום, כי אי אפשר בלי מפלצות ודרקונים...

המפלצת שקראו לה בהההה! (כתב: יורם עבר הדני, איורים: שרון אלפרט)

סיפור קליל ושופע הומור על מפלצת קטנה שהוריה קראו לה, לא פחות ולא יותר -  בהההה! המפלצת החביבה התקשתה למצוא חברים, שכן כולם נבהלו ונסו על נפשם מיד לאחר ששאלו אותה לשמה. בסוף, כמובן, הדברים באים על מקומם בשלום ובהההה רוכשת לה חברים רבים, וביניהם חברה אחת טובה במיוחד, מפלצת ירוקה בשם.... בווווווו!

אם בחברויות אמיצות עסקינן – אז למי שמכיר ולמי שחייב להכיר :

האוצר של צ'מבלו (כתב ואייר: רוני חפר)

ספר ששובה בקסמו את הקטנטנים שמחזיקים את הבטן מרוב צחוק (ועל הדרך, משלב, פה ושם, קריצה קטנה להורים). סיפור על דרקון משועמם, על אביר יוצא דופן ועל אוצר מיותר. בסיומו, הדרקון צ'מבלו והאביר הנס משכילים להבין כי החברות האמיצה שנרקמה ביניהם היא האוצר האמיתי והבלתי מעורער.

וקטנה לסיום,

על מנת להשיב מעט מהקסם שאבד, אני מזמינה אתכם, הורים יקרים, לקחת חלק פעיל בחגיגות יוני ולהגיע לכאן עם ילדיכם ועם חבריהם, לתפוס לכם פינה, לפתוח ספר אהוב ולהקריא להנאתם ולהנאתכם.

מעבר לפעילויות המיוחדות, אני אהיה כאן, כל החודש, וכדרכי, אשמח להמליץ על סיפורים ולהקריא סיפורים לכל מי שחפץ בכך.

וכמובן, לרגל החג -
כל הספרים בחנות ימכרו בהנחה חגיגית של 35% !!

יש מקום לכולם. בואו.

שלכם,

איריס

חלוםילדות

מכבים

דבר קטן וטוב

דברים טובים עוברים עלי בתקופה הזו. אני מוקפת בטוב שמביא איתו, כל הזמן, עוד מאותו הדבר. אומרים שאחרי שמגשימים את החלום הראשון אי אפשר להפסיק... וזה לא עניין של התמכרות או הנאה מהמרדף להגשמת יעדים. זו פשוט התנהלות כזו שזורמת הכי טבעי שיש, כמעט לא בשליטה...

כשחושבים על זה, זה הרי הכי הגיוני בעולם. הגשמתי את החלום הגדול שלי כשהקמתי את "חלום ילדות" בעשר אצבעותיי, וכבר כמה שנים המקום הזה מושך אליו כל הזמן אנשים טובים ומסב להם הרבה הנאה, שעות קסומות ורגעים של אושר. בעצם פתיחת החנות ביססתי קרקע פורייה להתפתחותם של עוד ועוד דברים טובים ולהתגשמותם של עוד ועוד חלומות ומשאלות. השאר כבר קרה מעצמו. ועכשיו כשאני כבר גדולה ויודעת להכיל... נשאר לי רק לפתוח את הזרועות... J

ביום יום שלי אני מוקפת בילדים שהם התגלמות כל התום והטוהר שבעולם. העיניים שלהם נוצצות שהם נכנסים לחנות או מקשיבים לשעת סיפור, ולפעמים אני מרגישה קצת כמו הפיה מהאגדות שמפזרת אבקת קסמים. הלב שלי מתרחב במפגשים היומיומיים האלה איתם, ואני מרגישה את הזכות הגדולה הזו שיש לי להיות חלק מעולמם ולספוג קצת מהיופי מעורר ההשראה שלהם. בזכות הילדים אני חשופה כל הזמן ליצירות ותיקות וחדשות, גדושות בצבע, רוויות באופטימיות, עמוסות כל טוב. וכל האווירה הזו והאנרגיות הטובות האלה יש בהן עוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה. כוח שמושך, כמו מגנט אדיר, עוד ועוד דברים טובים לחיי. הטוב הזה תופח כמו שמרים טריים, והוא, ללא ספק, גם מדבק ומשפיע על הסביבה שלי ועל האנשים היקרים לי. תחשבו על הדבר הכי בסיסי שגורם לכם לחייך. בדרך כלל זה יהיה חיוך של מישהו אחר, לא? אותו דבר עם הטוב בחייכם. כשאתם מקיפים את עצמכם בטוב, אתם הופכים בעצמכם לטובים יותר ומזמנים אליכם חוויות חיוביות ואנשים חיוביים אל תוך חייכם. זה לא מדע מדויק וגם לא אוסף קלישאות רוחניות, זה ה"מניפסט האופטימיסטי" הפרטי שלי שהוא הכי מחובר לקרקע והכי מבוסס על המציאות הפרטית שלי.

מהרגע שהרשתי לעצמי להתמסר, לצלול לחיקו של הטוב ולהתכרבל בשמיכה הגדולה של האושר, התחילה לפעול תגובת השרשרת. אני עומדת היום בפני דברים גדולים ומרגשים, חלומות נוספים שאני עומדת להגשים, וכל דלת שנפתחת מובילה לזו שאחריה. והן נפתחות כי אני באה בטוב! חלום אחד ישן, שבימים אלה מתחיל לקבל צורה של ממש, הוא הקמת מוזיאון ייחודי, לגביו אני מבטיחה לפרט בהמשך... וחלום אחר, שאפשר כבר לחשוף, הוא פינה קבועה איתה אעלה בקרוב ברדיו, העוסקת בספרי ובסיפורי ילדים. עבורי זוהי הזדמנות לחוות התנסות חדשה ומרגשת, ולהכיר מקרוב מדיום חדש ומרתק. אני רגילה כל כך למפגשים האינטימיים האלה, כאן בחנות, פנים מול פנים, עם הילדים, עם הסופרים והמאיירים. אני רגילה לחלוק את החוויות עם ילדים שמביטים בי בעיניים גדולות וסקרניות, ועכשיו אני הולכת לבחון סוג חדש וזר לי לחלוטין של תקשורת. ושוב אני מתנסה, ושוב מעזה, ושוב לא מפחדת ולא מחכה, פורצת את הגבולות של עצמי  (כי הרי אין כאלה באמת...), וזה נעים לי וכיף לי וממלא אותי באנרגיות חדשות.

בפוסט הקודם שלי ציטטתי מספרו הנפלא של דוקטור סוס – "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", ומשם אני תמיד לוקחת את המשפט האלמותי ומנסה לחיות אותו - "ילד, אתה עוד תזיז הרים". אני מגדלת ככה את הילדים שלי, ואם הייתי יכולה – אז הייתי לוחשת את המשפט הזה על אוזנו הקטנה של כל ילד בעולם, וכמה שיותר.

והפעם, אני רוצה לשתף ולחשוף אתכם למשחק ילדים חדש ומקסים שנחשפתי אליו והוא בהחלט מרכז את כל הדברים הטובים. לפני חודש הגיעו אלי בחורות מקסימות שהביאו לחנות משחק חדש ושובה לב בשם " נָתַתָּ-קִבַּלְתָּ".

זהו משחק רביעיות, או כמו שכתוב על גבי הקופסא "משחק רביעיות קצת אחר" שסובב סביב עולם התוכן של טוב ורע, של ערכים, של תכונות חיוביות ושליליות.  בין התכונות והערכים אפשר למצוא את הקלים יותר לעיכול, כמו: לחכות בסבלנות או לומר את האמת ועד למורכבים יותר, כמו: לקבל את האחר, לתרום או לחלוק כבוד הדדי. מטרת העל היא לצבור כמה שיותר תכונות חיוביות ולהיפטר מהתכונות השליליות. "על הדרך" לומדים הילדים על הקשר ההדוק בין נתינה לקבלה. בעצם, דרך המשחק הם חווים בצורה הכי מוחשית את התגמול או התמורה המתקבלים בתגובה לנתינה. ככל שנותנים יותר – מקבלים יותר.

רעיון מדהים, ביצוע מוקפד והרבה ערך מוסף.כל הטוב במשחק אחד.

מי שמכיר אותי יודע - כשאני מזהה איכות אני חייבת לפרגן... ביום שלישי הקרוב (14/2) יערך בחנות מפגש מיוחד עם מיכל לאופר, היוצרת של המשחק. המפגש מתאים לגילאי 5 ומעלה, הכניסה חופשית (יש להירשם מראש כמובן).

חוץ מזה, תהיה כאן המאיירת רחל אליה אחונוב עם סדנת קומיקס "הבית הרדוף" שתוקדש לעלילות מתח ומסתורין.

נארח את היוצרת המקסימה מזי אשכנזי, מחברת הספר החדש , "לחלום בלי לישון", עם סדנא חווייתית המשלבת תרגול דמיון מודרך ומדיטציה.

וכהרגלנו בקודש - נקיים מפגשי שעת סיפור צבעוניים ומרתקים. תעקבו באתר...

 

מאחלת לכם רק טוב והרבה ממנו!
קבלו אותו באהבה, תחלקו עם אחרים ותעבירו הלאה...

איריס

חלום ילדות

מכבים

החלטות או לא להיות - הגיגים ורשמים ברוח תקופת הרישום!

"עם רגלים בנעלים,

עם שכל בראש –

תמצא את הדרך שלך,

אל תחשוש.

אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,

ואתה הוא זה שיחליט לאן...

תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,

חשוך. פה ושם רק חלון קצת מואר,

אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!

תיכנס? זה מפחיד! תישאר? עוד יותר!

מה כבר תרוויח? על מה תותר?

ולאן תיכנס? לימין או לשמאל?

רק שלושת רבעי שמאל? או בכלל? או הכל?

תתגנב מהצד? מסביב? מאחור?

זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכור,

לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור".

(דוקטור סוס – "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים")

החיים הם רצף של בחירות וקבלת החלטות. אנחנו בוחרים כמו שאנחנו נושמים.  מהרגע שאנחנו פותחים את העיניים עד הרגע שאנחנו עוצמים אותן, אנחנו בוחרים. ומהצד השני של הבחירה עומד כנוע, בראש מורכן - הויתור. האפשרות שבה לא בחרנו נמוגה ומצטרפת לאחיותיה, בארץ הבחירות הלא ממומשות.

כל עוד אנחנו זאטוטים רכים שאינם מודעים להשלכות של הבחירות שלנו, אנחנו חווים את החופש בשיאו. הבעיה מתחילה כשההכרה מתחילה לחלחל....והבעיה מתגברת כשההחלטות שלנו הופכות להיות מהסוג שמשפיע על היקרים לנו ביותר.

במחי כמה צירים ולחיצות, אנחנו הופכות להיות האחראי המבוגר. זה שעל כתפיו מונח...הכל!

מהרגע בו אנחנו מפסיקות להיות הרות (להלן-רגע הלידה) - מה שהופכות להיות הרות אלה ההחלטות שלנו. הרות גורל כמובן: אנחנו נדרשות להחליט איזה קרם לבחור בשביל הטוסיק של יורש העצר, האם ללכת על קיר בגוון ירקרק לימוני ניטראלי בחדר הילדים או לזרום עם הורוד, ובאופן כללי – מה יהלום יותר את השניצל בצלחת של הפעוט – פתיתים או פירה?

במוקדם או במאוחר מתחוור לנו שהעניין הזה של ההחלטות הוא לא דבר חולף. אנחנו מתחילות להפנים שמרגע שנחתנו בארץ המאמאלנד, היצור הקטן וחסר הישע שתולה בנו עיניים ותקווה נתון לחסדי הבחירות שלנו.

וכך, חופשת הלידה שלנו מסתיימת בגראנד פינאלה שעיקרו סיבוב בין משפחתונים אופציונאליים, או, לחילופין, סדרת ראיונות אישיים למטפלות פוטנציאליות. רק לפני רגע נחתך חבל הטבור, וכבר מתהדק סביב צווארנו חבל אחר שמתמצה בדרישה ההזויה - לקבל החלטה!

המממ... מה לבחור? גוליבר או הנסיך הקטן

 

ברור שכולנו נשים חזקות, משכילות, שיודעות מה הן רוצות וכבר חתומות על כמה הישגים בחיים,  אבל כשזה מגיע להחלטה הנוגעת לעתיד גוזלנו, יוצאי חלצנו, סף ההיסטריה שלנו מתחיל להצדיק את השמועות על הג'נדר המאותגר הורמונאלית.

כי הרי איך נדע לבחור לנסיך/המלאך/פאר היצירה/יציר הבריאה המושלם שלנו מסגרת חינוכית שתספק את צרכיו ותהלום את כישוריו (הנדירים כמובן!) ? באיזו מסגרת הוא ימצה את הפוטנציאל (הנדיר) שלו? מי מספיק ראוי או ראויה לשמש בתפקיד הדמות החינוכית שתשפיע על מהלך חייו? ובכלל, איך משווים? איך יודעים? איך בוחרים? מה מרוויחים ומה מפסידים בדרך? וכשזה נוגע לילדים הגדולים שלנו, שהם כבר בעלי דעות מגובשות משל עצמם- עד כמה בכלל מתערבים בבחירה?

אפשר לטעות ולחשוב שכל המדובר כאן נוגע לאמהות טריות בלבד, שמחפשות, בפעם הראשונה בחייהן, מטפלת או משפחתון, אבל המציאות מוכיחה (כבר שלוש פעמים ברציפות), שרבותיי, ההיסטריה חוזרת... 

בכל פעם מחדש, בתזמון מעורר התפעמות, בדיוק כשאנחנו נושמות לרווחה, אי שם בסביבות נובמבר-דצמבר, אחרי שהילדים הסתגלו לגן או לכיתה החדשה (ואנחנו איתם), שבה ומרחפת מעל לראשינו אימת הרישום לשנה הבאה.

בחישוב פשוט, כאשר מדובר בשלושה ילדים במשפחה, כפול חמישה מעברים בממוצע (בין המטפלת לפעוטון לגן לביה"ס לתיכון...) – מדובר בבילוי פרק זמן ניכר בצמתים סואנים של תהיות והתחבטויות.  למעשה, אפשר להכתיר את דצמבר-ינואר כתקופת ההתלבטות הבלתי נסבלת של הרישום..

בין אם אתן מהזן שבוחר מהבטן, ובין אם אתן מהזן שלא זז בלי טבלת אקסל ורשימת נימוקים מפורטים לעילא ולעילא – אמהות יקרות, אני רוצה לחזק את ידיכן ולאחל לכן שתשכילו לבחור  את הטוב ביותר עבור ילדיכן, להיות שלמות עם הבחירות שלכן ולקצור את הפירות בדמות הילדים החוזרים מהגן או מביה"ס עם חיוך על הפנים ואור בעיניים.

שלכם (ושלכן),

איריס

חלום ילדות