במשחק האסוציאציות הפרטי שלי
חודש יוני = שבוע הספר. כבר בסוף מאי גואים ניצני ההתרגשות השמורה ליריד המתקרב,
ואפשר לחוש באוויר את הניחוח המיוחד שהוא נושא עמו. שבוע הספר העברי הוא, יותר
מהכל, דרישת שלום חמה מהילדות.
וככל שנוקפות השנים והיריד
הגדול משנה צורה, אני שואלת את עצמי, האם הוא עדיין רלוונטי? האם לא עבר זמנו / סר חינו /
נס ליחו / פג קסמו (כל התשובות נכונות..)?
אני יודעת שיש לי שותפים רבים
לתחושה הזו, לפחות בקרב אלה הנושקים לארבעים וצפונה.
אולי זה טיבו וזה טבעו של זיכרון
מתוק שמתקשה לשחזר את עצמו ברבות השנים, אולי זו האמונה הנצחית והבלתי מתפשרת
בחשיבותו של הספר בחיינו, שלאחרונה נדמה כי היא ניצבת כאשם על דוכן הנאשמים, המבקש
לו הגנה מפי עדי אופי מסורים, ואולי זה,
באופן כללי, געגוע עמוק למה שהיה כאן פעם, חוש נוסטלגי מפותח ונטייה להתרפק על
העבר.
אבל אולי זה גם העובדות.
אולי זו המציאות השנויה
במחלוקת של מבצעי "קילו בשקל" ודומיהם הרווחים כל כך במחוזותינו. מציאות
שעוקרת בגסות את הפואנטה של השבוע המיוחד הזה.
אולי זה שפע הגירויים אליהם
חשוף דור הרטלין המתבקש (בניגוד לכל הגיון!) להתמודד עם שפע בלתי נתפס של גירויים
ועם צורך נואש לסיפוק מיידי ולקיצורי דרך (ועל זה נאמר: "לא קראתי את הספר,
אבל ראיתי את הסרט"..)
אולי זה הפורמט שמשתנה ומאפשר
לקהל הקוראים גישה לספרים דיגיטאליים שאפשר להוריד למחשב בחינם.
ואולי זו התרבות שהדירה את
רגלינו מהרחוב ומרחבת היריד אל החנות הממוזגת בקניון, ולצד זה המירה את המפגשים
הקהילתיים בחברויות וירטואליות. השיתוף בחוויה, שעמד במרכז החג הזה של שבוע הספר,
שינה את פניו כשהפייסבוק הפך לכיכר העיר.
כילדה אני זוכרת את אווירת
החג, את הציפייה המרגשת, מורטת העצבים כמעט, להקמתם של הדוכנים שהציעו שפע כל טוב.
שורות של דוכנים עמוסים וצבעוניים של הוצאות לאור המציגות את מרכולתן במחיר שהיד
משגת. בכל יישוב הפכה הכיכר המרכזית למקום מפגש חגיגי אליו הגיעו כל אוהבי הספר,
בו נפגשה הקהילה המקומית ושם סבבו נושאי השיחה סביב ספרים, סופרים וסיפורים.
המלצות, חוות דעת, ביקורות, ובימים טובים גם שיחות אל תוך הלילה שחלקן נחרטו היטב
בזיכרון והשאירו חותמן עד היום.
בבגדים חגיגיים היינו הולכים
אל היריד ומתבשמים מהריח המשכר של הספרים שזה עתה יצאו ממכונות הדפוס. מסתובבים
בין הדוכנים, מתלבטים, מתייעצים, ומבקשים לשלות את הפנינים מתוך המבחר המסחרר. שום
דבר לא ישווה לרגש המתפקע נוכח המפגש עם גיבורי ילדותנו. בעצם, כמעט שום דבר.
מפגשים מרגשים לא פחות היו המפגשים עם הכותבים והמאיירים שהערצנו. אני זוכרת את
התור המשתרך של הילדים המחכים להקדשה אישית מאביו מולידו של ירון זהבי, הלוא הוא
יגאל מוסינזון, ותורים נוספים של ילדים התולים עיניים מעריצות בפוצ'ו האגדי. הקדשה
אישית של המחבר על הספר היוותה מקור לגאווה גדולה ואחד מהשיאים של האירוע.
והחזרה הביתה. החזרה עם השלל
שגמענו בשקיקה תוך יום או יומיים. אולי באותה מהירות שהילדים רצים היום לבדוק מה
חדש בפייסבוק או מה יש לVOD
להציע...
היום, לא רק שבאופן אובייקטיבי
האלטרנטיבות העומדות בפני הילדים הן רבות, ואולי רבות מדי, הקלות שבה הם משיגים את
הספרים במבצעי פשיטות הרגל משנה את התמונה כולה. כי דינו של כל דבר שמושג בקלות
רבה מדי הוא לאבד מקסמו.
אבל עם דבר אחד לא יוכל
להתחרות שום מחשב אישי, אייפד, אייפון, טוויטר, פייסבוק או 190 ערוצים בטלוויזיה.
והדבר הזה הוא, כמובן, שעת סיפור עם ההורים. אם יש משהו אחד שאסור לוותר עליו
בחוויה המשפחתית של גידול הילדים (שגדלים כל כך מהר!!), זה בהחלט השעה הקסומה שבה
ההורה מניח את הטלפון בצד, משיל מעצמו את טרדות היום ומתמסר ליחד הזה שאין לו
תחליף. וילדים יודעים לזהות התמסרות כזו וצומחים ממנה באופן שקשה לתאר.
שלום חנוך כתב בשירו "על
פני האדמה" – "הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן".
והטקס הקטן הזה לפני השינה הוא
ההזדמנות שלנו, ההורים, לעלות על הגשר, לצפות בנוף הנשקף ממנו, ומדי פעם גם להעז
לחצות אותו ולהתחבר לילד שהיינו פעם.
ואחרי המלצה כזו, כל שנותר לי
הוא לסגור לכם את שבוע הבא עם 5 ספרים נפלאים שיכולים להיות מועמדים ראויים לשעת
הסיפור הבאה שלכם...
אתחיל עם לאה גולדברג, אהובתי
הנצחית, האחת והיחידה, שיש לה חלק גדול במי שאני היום...
כובע קסמים (כתבה: לאה
גולדברג, איירה: רינת הופר)
הספר מגלם בתוכו את כל מה
שמייצג עולם ספרות הילדים. הדמיון חסר הגבולות של הילדים מלאי האמונה והמעוף,
הטבעי להם כל כך ומובן מאליו, וכמובן - הפער בין היכולת שלהם לדלג בקלילות אל מחוזות
הדמיון המפוארים (ולהאמין כי הכל אפשרי) אל מול ההורים, הגדולים, שאינם מבינים
דבר...
כָּל הַיָמִים, כָּל
הַיָמיִם
חוֹלֶמֶת אנִי עַל כּובַע קסָמִים.
כּובַע קָטָן, מקושָט נוֹצָה,
העושֶׂה כָל מַה שֶאנִי רוצָה.
אֶחבּוש אוֹתו ואומַר
למָשָל:
"כּובע, עשׂה שֶאני אגדל!"
והִנה מִיָד הִננִי עוֹלָה,
וגוּפִי מִתמַתח וַאני גדולָה,
ואין כָמונִי בּכָל הָעולָם:
כי אני גבוֹהָה וגדולָה מכולָם.
והַכּל מִסתַכלים
ביִראָה וכָבוד,
כִי הרי אני גדולָה עַד מאוד.
ואִמא בָּעֶרֶב כּבָר לא תאמַר:
"לכִי לישון, כבָר מאוּחָר!"
ואַבּאּ לא יִגעַר בּמִלים:
"אל תתעָרבי בּשׂיחַת הַגדוֹלִים!"
וכשֶאדַבֵר יַקשיבוּ כּולָם,
כּי אני הַגדוֹלָה בכָל הָעולָם.
כָּל היָמים, כּל
היָמים
חולֶמֶת אני עַל כובַע קסָמים,
כּובַע קָטָן, מקושט נוצָה,
הָעושֶׂה כָל מַה שֶאני רוצָה.
הנה בּלִבי בַקשָה שנייָה:
"כּובע, הֶיֵה לאוניָה!"
מִיד הוּא קוֹפץ
מֵראשִי ליָם
וַאני מַפליגָה בּו לכל הָעולָם,
לאִיים רחוֹקים, לאֶרֶץ זָרָה,
נוסַעַת הָלוך וחזָרָה,
ורואָה עָרים והַרבֵּה אנָשים,
פַרסים והוֹדים וכוּשים,
ואיש לא יָבין ואיש לא ידַע,
כּי נוֹסַעַת בַיָם יַלדָה לבדָה.
ואִם יִהיֶה לי בַיָם
עָצוב,
אומַר לו:"כּובַע, הבַיתָה שוב!"
ואָבוֹא לבֵיתי וּמִכָל הַמדִינוֹת
לכָל חברַי אָביא מַתָנות.
ומִסביבי יֵשבו חבֵרים
וַאני אסַפּר לָהֶם סיפּוּרִים,
ואיש לא יָעֵז להַגיד לי עַכשָו:
"שוּב היא בּודָה סיפורי כָּזָב!"
כָל היָמים, כָל
היָמים
חולֶמֶת אני עַל כּובַע קסָמים,
אבָל אֵיפה, אבל אי- בָּזה
אֶפשָר להַשִיג כּובַע כָּזה?
אֶת אַבָּא ואִמָא לא אֶשאַל,
כּי הַגדולים לא יָבינוּ כּלָל!
זרע של צנונית (חנה הורן על פי
רות קראוס, איורים: ילנה אל)
ושוב,
הגדולים יוצאים קטנים.... קטני אמונה כמובן. אודי זורע בגינה זרע של צנונית. הוריו
ואחיו הגדול נחרצים בקביעתם כי לא יצמח לו דבר. אבל אודי ממשיך בשלו עד לסיום
המופלא, שלמעשה, כלל אינו מפתיע אותו... זרע של צנונית הוא שיר הלל לכוח ההתמדה
ולאמונה החדורה בליבו של אודי הקטן ובליבם של הילדים בכלל.
יקובה
(כתב ואייר: תירי דדיה)
 |
טיפ קטן מניסיון אישי: אל תתפתו להקביל
בין טקס חניכה אפריקאי לבר מצווה... |
לא
רבים מכירים את יקובה. ולמעשה, יקובה הוא אחד הספרים היותר מפוספסים שיש... הספר מתאר את טקס
החניכה השבטי של יקובה וחבריו באפריקה. הילדים העומדים להפוך לנערים נדרשים להילחם
באריה ולהכניעו על מנת להוכיח את אומץ ליבם וגבריותם. המפגש של יקובה עם האריה
דורש ממנו אומץ רב וסופו בגילוי מרשים של אומץ מסוג אחר ומפתיע.
ספר בפורמט שונה, גדול מהרגיל, עם רישומי פחם מרהיבים ומוטיבים אפריקאיים מלאי
עוצמה. מומלץ מגיל 5
ועוד
שניים לסיום, כי אי אפשר בלי מפלצות ודרקונים...
המפלצת
שקראו לה בהההה! (כתב: יורם עבר הדני, איורים: שרון אלפרט)
סיפור
קליל ושופע הומור על מפלצת קטנה שהוריה קראו לה, לא פחות ולא יותר - בהההה! המפלצת החביבה התקשתה למצוא חברים, שכן
כולם נבהלו ונסו על נפשם מיד לאחר ששאלו אותה לשמה. בסוף, כמובן, הדברים באים על
מקומם בשלום ובהההה רוכשת לה חברים רבים, וביניהם חברה אחת טובה במיוחד, מפלצת
ירוקה בשם.... בווווווו!
אם בחברויות אמיצות עסקינן – אז למי שמכיר ולמי שחייב להכיר :
האוצר
של צ'מבלו (כתב ואייר: רוני חפר)
ספר ששובה בקסמו את הקטנטנים שמחזיקים את הבטן מרוב צחוק (ועל הדרך, משלב, פה
ושם, קריצה קטנה להורים). סיפור על דרקון משועמם, על אביר יוצא דופן ועל אוצר
מיותר. בסיומו, הדרקון צ'מבלו והאביר הנס משכילים להבין כי החברות האמיצה שנרקמה
ביניהם היא האוצר האמיתי והבלתי מעורער.
וקטנה
לסיום,
על
מנת להשיב מעט מהקסם שאבד, אני מזמינה אתכם, הורים יקרים, לקחת חלק פעיל בחגיגות
יוני ולהגיע לכאן עם ילדיכם ועם חבריהם, לתפוס לכם פינה, לפתוח ספר אהוב ולהקריא
להנאתם ולהנאתכם.
מעבר
לפעילויות המיוחדות, אני אהיה כאן, כל החודש, וכדרכי, אשמח להמליץ על סיפורים
ולהקריא סיפורים לכל מי שחפץ בכך.
וכמובן, לרגל החג -
כל
הספרים בחנות ימכרו בהנחה חגיגית של 35% !!
יש
מקום לכולם. בואו.
שלכם,
איריס
מכבים